הלן וינינגר ליבת - מי אני?

וכך זה התחיל:
'למלא את הזמן בחיים' הוא ספרי הראשון. הסיפר החל אי שם בערבות רוסיה באמצע המאה ה- 19 ואני הייתי שם....אף על פי שכל זה קרה לפני 160 שנה!..

*** באחד מאותם לילות שהמחשבות המתרוצצות אינן הגיוניות ומסתוריות, חשתי צורך לכתוב. גיליתי שנשאתי בקרבי דורות של נדודים, כאב וגבורה ואני, כלל לא ידעתי. קצת עלי: נולדתי למשפחה בורגנית ברומניה, באזור בוקובינה, בעיירה הנושאת את השם גורה הומורולוי. בת ראשונה לזוג הורים צעיר ומלא חלומות ונכדה ראשונה במשפחה. אושר!
אושר? קולות המלחמה הלכו וקרבו אל האזור והשמחות הפכו לדאגה מלווה בפחד מהבלתי ידוע.
במלאת לי ששה עשר חודש, בחג הסוכות 1941 נשמע הכרוז שציווה על כל יהודי העיירה, בריאים כחולים, צעירים וזקנים להתאסף בתחנת הרכבת ולהביא עימם כל שידיהם יכולים לשאת.


הוגלנו לאזור הנקרא טרנסניסטריה, אליו הגיעו יהודים מצ'רנוביץ, ואטרה דורני, קמפולונג, ויז'ניץ ומקומות רבים נוספים. שם המתין המוות לכ-60% מהבאים. מוות איטי ברעב, מכינים, וממחלות.
שם הייתה רק מטרה אחת – לשרוד!



את קורותי וקורות משפחתי – משפחתכם - תוכלו לקרוא בספרי 'למלא את הזמן בחיים'.
סיפור המאפיין את גורלם של יהודי מזרח אירופה. ולמרות זאת יש בסיפורי משהו מיוחד. דרך של הישרדות המלווה בצלילים של כינור, כינורו של אבי, כינור אחד שבזכותו ניצלו 17 נפשות.
כינור שהנעים מנגינות לאוקראינים לרומנים ולגרמנים – מנגינות עליזות במרכזו של גיהינום!

לאחר חמש שנות סבל ונדודים חזרנו לרומניה ומשם רצינו רק דבר אחד והוא לצאת מאותה ארץ שלא זכרה ליהודיה שנות יצירה, בניה וחברות. עליה בלתי לגלית, אנגלים הצרים על האוניה 'מדינת היהודים' ומאלצים אותה לשנות את נתיבה. כל אלה היו חלק מכל אותם הבאים – עם צרורותיהם העלובים – אל ארץ שלחמה על חרותה.

התאקלמות, למידת השפה ומנהגי המקום היו חלק מקליטתנו כאן. וברבות השנים נִשאתי, ילדתי את בני. בשעות הבוקר לימדתי בבית ספר תיכון ובערבים השלמתי את למודי ראיית החשבון. ואז, ערב אחד זה קרה! הבליח מול עיני משפט שאת פישרו לא הבנתי, ידעתי רק אחת שאם לא אכתוב אותו מיד אאבד אותו. התיישבתי ליד המחשב וידי החליקו על המקשים ובאותיות גדולות הופיעה המשפט " למלא את הזמן בחיים".
שעות לא יכולת להתנתק מהאותיות והמילים ההולכות ונצברות לדפים. כעבור חודשים, במוצאי יום השואה, נכתבה המילה האחרונה בספר "למלא את הזמן בחיים". היה זה הלילה הראשון שרוחי וגופי חזרו לשכון יחדיו, אחרי מסע של מאה שנה, בלתי נשכחים.

לאחר ספרי הראשון בא הדחף להמשיך לכתוב, לחקור, לתעד. נקרו בדרכי סיפורים שאיש לא טרח להעלותם על הנייר. התעקשתי להביא את מירב החומר הקיים באותו נושא. ושוב, שנות מחקר, קריאה, איסוף חומר ובנית דרמה שתביא את הקורא אלי, שירצה לדעת מה הדפים הבאים נושאים בחובם ובגמר הספר יצטער – יצטער שתם הסיפור ויחד עם זאת השאיר בו מידע שלא נחשף אליו קודם.
תגובות הקוראים הצדיקה כל שבריר של זמן שהקדשתי לכתיבה. וכך נבנו, לאחר 'למלא את הזמן בחיים' הספרים "שבילים קטועים" ו"מבוך השכחה" – שלושה ספרים – כל אחד עולם ומלואו.
אני תוהה מה יהיה ספרי הרביעי. כמו ספרי הקודמים – זה פשוט מופיע מאי שם – מאותם עומקים בלתי צפויים ומאלצים אותי לספר לכם עוד סיפור שודאי אשקיע בו את מיטב זמני – באהבה.

titlepic

בוקובינה - שואה

 

אבא בוקובינה כינור שואה



titlepic