אח עם תסמונת דאון

מראה הבחור , שתסמונת דאון חקוקה בתווי פניו ובכל אחת מתנועותיו , מסתובב חסר מנוחה באזור הבמה לפני ההצגה מעורר צביטה של תחושת אשמה.
האם אין במופע הזה משום הנאה ממומו של אחר?
המסכן ניצב על הבמה ואנחנו , הקהל , אמורים להינות מהאופן המגוחך שהוא ישחק לפנינו , את שיגיונות דימיונו ואת עיוות המציאות?
עוד אני מתחבט בתחושה לא נוחה הזו , והנה בבת אחת הוא נעשה בן אדם אמיתי - דקל. החן המיוחד שהוא מקרין כבר מן המשפט השני , האופן הישיר שבו הוא פונה אל הפרטים בקהל כובש לו מייד דרך ישירה אל הרגש.

"אני מבקש שתיגעו" , הוא אומר , כלאמר אל תיבהלו ממני , אני לא נושך , ואני לא מזיק , ואני גם לא מסכן. אמנם פני עוטות מסכה , וגם קולי עוטה גוון שאי אפשר לטעות בו , אבל אני מבקש שתתנו לי הזדמנות להציג את עצמי לפניכם. אני - דקל , לא איזה יצור מוזר , אלא אדם של ממש.
ומן הרגע שמצליח דקל לפתוח את האוזנים להקשיבה הוא מרתק . לא שאתה מפסיק לתמוה איך יכול מי שלוקה בתסמונת הזו להגיע לרמה כזו של תקשורת והבנה , זה מלווה אותך לכל אורך המופע , אבל זה הופך לאפקט משני ושולי , מה שכובש את כל תשומת לבך הוא האמפטיה שאתה מתמלא אל האדם דקל. אתה לא יכול שלא להזדהות עם הדרך שבה ברח עופר אחיו ב "הבעיה" שנחתה עליו בגיל ארבע עשרה. הקשר לא קשר שהצליח להדחיק במשך שנים רבות , נחשף על הבמה באופן שלא יכול שלא לעורר בך תחושת טעות והחמצה שאתה עצמך שותף לה.
טוב נכון שאין לך אח כזה ממש , אבל הם נקרים על דרכך בכל מקום , ואתה מביט בהם ממרומי ההכרה הגאה שלך ורואה יצורים אחרים : מפגרים , חולים שטיפולים השאירו את שערם , נכים קטועי אברים , עוורים המגששים למצוא את דרכם , פגועי מוח מעוותי צורה , ואפילו סתם אנשים שצבע עורם אחר.

דקל ועופר אינם מחדשים לך כמובן דבר , שהרי אתה ידעת תמיד שמאחורי המסיכות האלה חיים אנשים , מה שעופר ודקל חושפים בפניך הוא דווקא אתה עצמך. אתה מגלה פתאום שמשהוא בך חוסם כל גישה אל האנשים האלה. שלא מדעת אתה מביט בהם מבעד לפילטר הצובע אותם בצבע עז של נחיתות . בתודעה אמנם ברור לך שאלה הם אנשים ממש כמוך , שגורלם הביא עליהם קשיים שאתה זכית שלא לדעת , אבל פתאום אתה חש שבתת ההכרה מעולם לא הבטת אליהם מגובה העיניים , תמיד מלמעלה.

דקל ועופר מאלצים אותך להביט בדקל מגובה העיניים ומה שאתה רואה מקסים אותך. הקסם האישי של דקל אמנם מעורר התפעלות , אבל לא הוא כשלעצמו מעורר בך את התחושה החזקה הזו , אלא הגילוי שהוא מצליח להעניק לך על היכולת שלך עצמך לראות באחר את ישותו מבעד לגלימת המסכנות שהטיל עליו הגורל.
אברהם קנטור.